המכון למקרא ולעתיקות ע"ש נלסון גליק הוא מוסד אקדמאי המשלב מחקר עם עבודה ארכיאולוגית מעשית. עבודתנו הארכיאולוגית מתמקדת בארץ ישראל וחוקרת את עברם המיוחד של ארץ כנען, ארץ ישראל, עולם המקרא ואת התרבות האנושית והחומרית בכללותה.

לדעתנו, יש למחקר הארכיאולוגי תפקיד מרכזי בחיי החברה הישראלית בת זמננו. כמו כל חברה, שורשיה נעוצים בעולם העתיק, אך אלה ממשיכים להשפיע גם היום ולהוות גורם מכריע בפילוגים אתניים-דתיים ופוליטיים הנשענים אידיאולוגית על מורשת העבר.

לשיטתנו, גישה מחמירה וביקורתית לארכיאולוגיה ולמקרא היא חיונית לקבלת תובנות חדשות הנוגעות לשורשי זהותנו התרבותית. יחד עם זאת, אנו פועלים לקרב את הציבור הרחב להנאה ולאתגר האינטלקטואלי שבחקר העבר.

בסדרת הרצאות שמקיים המכון נפגש הקהל עם מיטב הארכיאולוגים ולומד מהם על חפירות ומחקרים חדשים. בחפירות הארכיאולוגיות שמנהל המכון אנו רואים חשיבות עליונה בשיתוף הקהילה על גווניה. בחפירות אלו נפגשים יהודים וערבים, תושבים מהמרכז ומהפריפריה, מהארץ ומחוצה לה, ויחד הם שותפים לחווית הבילוש וההרפתקה שבחשיפת העבר.

אנו מאמינים שחפירה ולימוד משותפים ישאירו חותם לכל החיים, ובעוד אנו חוקרים את העבר משנים את העתיד.

המכון למקרא ולעתיקות ע"ש נלסון גליק נוסד ב- 1963 ע"י נלסון גליק, ארכיאולוג אמריקני-יהודי, רב רפורמי ונשיא ההיברו יוניון קולג'-מכון למדעי היהדות באותו העת. עם היווסדו המכון נקרא בית הספר למקרא ולארכיאולוגיה של ההיברו יוניון קולג' הוקם כדי לשמש בסיס לחוקרים וארכיאולוגיים אמריקניים ללימודי המזרח הקדום. עד קום המדינה (1948), המוסד המחקרי העיקרי לארכיאולוגיה היה בית הספר האמריקני ללימודי המזרח (כיום מכון אולברייט לארכיאולוגיה) במזרח ירושלים. בשל הקושי של החוקרים לנוע בין מזרח ירושלים למערבה ובין ישראל למדינות ערב החליט נלסון גליק להקים מוסד אלטרנטיבי במערב ירושלים. בשנים הראשונות, התמנה מידי שנה לתפקיד מנהל המכון, ארכיאולוג אמריקני. בשנת 1968 הדבר השתנה, אז מונה וויליאם ג. דיוור למנהלו הרשמי הקבוע של המכון; אחריו מונה לתפקיד ב-1971 ג'ו ד.

בשנת 1964 החל בית הספר פרויקט ארכיאולוגי ארוך ומקיף בתל גזר ביוזמתו וניהולו של פרופ' ג. א. רייט, שגרם לביסוסו המהיר של בית הספר כמרכז ארכיאולוגי. לראשונה, בפרויקט החפירות בגזר נעשה שימוש בשיטות חפירה חדשות עם רישום סטרטיגרפי מודרני ובעבודת השדה שולבו סטודנטים מתנדבים ולא פועלים בשכר. הדו"חות הסופיים של חפירות גזר הוצאו לאור במסגרת המכון.

עם מותו של נלסון גליק ב- 1971 ובחירתו של אלפרד גוטשאלק כנשיא ההיברו יוניון קולג'-מכון למדעי היהדות, שמו של בית הספר השתנה למכון למקרא ולעתיקות ע"ש נלסון גליק. ב- 1974 אברהם בירן, שפרש באותה תקופה כמנהל אגף העתיקות והמוזיאונים, התמנה כמנהל המכון והחל בחפירותיו בתל דן, שהיה לפרויקט החפירות העיקרי של המכון שנמשך עד עתה. תחת ניהולו של אברהם בירן נחפרו גם ערוער, יסוד המעלה, ראס אל-חרובה, דיר א-סיד, תל עירא, שיקמים, גילת ונחל תילה (שלושת החפירות האחרונות נוהלו בשיתוף תום לוי).

ב- 2003 עם פרישתו של אברהם בירן התמנה לתפקיד מנהל המכון דוד אילן, ששימש באותה תקופה כמרצה במחלקה לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום באוניברסיטת תל אביב. המכון למקרא ולעתיקות מתרכז עתה בפרסום דו"חות סופיים של עונות החפירה של תל דן ובפרוייקטים ארכיאולוגיים קהילתיים.

חלון הראווה של חפירות המכון הוא המוזיאון ע"ש סקירבל לארכיאולוגיה מקראית. עיקרה של התצוגה במוזיאון מוקדש לסיפורן של שלושת הערים: דן, גזר וערוער ומתאר פרקים מתוך חיי אותן ערים, והיא ערוכה סביב שלושה נושאים: ביצורים, מנהגי קבורה ופולחן דתי.

ארכיאולוגיה מקראית היא "תחום בלימודי המקרא, עיסוק אינטרדיספלינרי המשתמש בעדויות ארכיאולוגיות על מנת להאיר התרחשויות היסטוריות ותרבותיות המופיעות במקרא". (ו' ד' דיוור, ארכיאולוגיה מקראית, אנציקלופדיה אוקספורד לארכיאולוגיה של המזרח הקרוב, כרך א', עמ' 318). בראש ובראשונה, ארכיאולוגיה מקראית חייבת להתבסס על שיטות מדעיות בהתאם לדרישות המחקר המודרני, אך בה בעת על שאלות המחקר לבוא מתחומים גובלים, ובעיקר מן המקרא.

תכניה של ראשית הארכיאולוגיה בארץ ישראל היו מעוגנים בחיים הדתיים של סוף המאה ה- 19 וראשית המאה ה- 20. רבים מהארכיאולוגים, שעבדו בארץ ישראל רכשו את עיקר השכלתם בסמינרים תיאולוגיים וביקשו לאשש את ההיסטוריות של סיפורי המקרא. אופי מגמתי זה נעשה בחפירותיו של הקונסול הצרפתי פ' דה-סוסי (F. de Saulcy) בירושלים ב-1856 וחשיפת מערכת קברים מפוארת שאותה ייחס למלכי יהודה שמאוחר יותר התברר שיש לשייכה עם קברי מלכי בית חדייב מן המאה הראשונה לסה"נ. אופי דומה נשאו גם חפירותיהם בירושלים של שני קציני הצבא הבריטיים צ' וורן (Warren) ולאחר מכן וילסון Wilson)), גזר ע"י מקליסטר (Macalister), חפירות תל אל-חסי ומגידו בניהולו של פ' פטרי (Petrie) וחפירותיהם של שומאכר (Schumacher) וזלין (Sellin) ביריחו ושכם.

לאחר מלחמת העולם הראשונה והשלטון המנדטורי בארץ ישראל, החלה בארכיאולוגיה תקופת שזכתה לכינוי "תור הזהב" של הארכיאולוגיה הארץ-ישראלית (1948-1917). מוסדות מחקריים גדולים כגון: אוניברסיטת הרווארד, אוניברסיטת שיקגו והבית הספר האמריקני לחקר המזרח החלו בחפירות רחבות היקף. בין החפירות העיקריות שנערכו בפרק זמן זה נמצא את חפירותיו של אולברייט בתל בית מירסים בשנים 1932-1926. חפירות מגידו מטעם המכון המזרחני של אוניברסיטת שיקאגו בשנים 1939-1925 בהנהלת פישר, גאי (Guy) ולאוד (Loud). בעוד ששיטות החפירה ואיסוף הנתונים השתפרו, אלה היו כלים פרגמטיים שנועדו ליצור מסגרת פרשנית היסטורית על ידי אינטגרציה של ממצאים ארכיאולוגיים, טקסט מקראי ומקורות חוץ-מקראיים. חוקרים כמו ו' פ' אולברייט, ג'ון גרסטנג, ג' לאוד ור' אנגברג היו החלוצים בהוכחת אמיתות הטקסט המקראי והם שטבעו את המונח "ארכיאולוגיה מקראית".

עם כינונה של מדינת ישראל שורשיה של הארכיאולוגיה הישראלית מקורם בבית מדרשו של אולברייט. רבים מהארכיאולוגיים היו תלמידיו הישירים או העקיפים של אולברייט , והם המשיכו ואימצו ללא ערעור את גישותיו המתודיות. אף על פי שמטרות הארכיאולוגיה הישראלית היו חילוניות למהדרין לעומת אלה הדתיות של אסכולת אולברייט. בעיני הארכיאולוגים הישראלים בני דור מקימי המדינה נתפס התנ"ך כמסמך יסוד בהיסטוריה הלאומית של העם היהודי, וכגושפנקה לזכותנו על הארץ. בין חלוצי המחקר הארכיאולוגי הישראלי השייכים לאסכולה זו נמנה את הפרופסורים יגאל ידין, בנימין מזר, אברהם בירן, נחמן אביגד, רות עמירן, טרודה דותן ויוחנן אהרוני.

בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת החלה יציאה מהארכיאולוגיה של העולם הישן "המקראית" לארכיאולוגיה שכונתה בשם "הארכיאולוגיה החדשה" (לעיתים מכונה גם "ארכיאולוגיה תהליכית" Processual Archaeology ). מגמה זו בארכיאולוגיה החלה להתגבש בארצות הברית ובאנגליה בקרב ההפרהיסטוריונים. אלה התמרדו כנגד הפרדיגמות של ההיסטוריה התרבותית, וטענו שיש להשתית את הארכיאולוגיה לא רק האוטוריטה של החוקר, אלא על שיטות מחקר ועיבוד נתונים השאולים מתחומים אחרים ובעיקר ממדעי הטבע. רבים מ'הארכיאולוגים החדשים' טענו שכדי להצליח בפיענוח התנהגויות אנושיות קדומות יש להפוך הארכאולוגיה לאנתרופולוגיה של העבר, שנותנת הסבר לדמיון ולשוני שבין תרבויות העבר. בכך, הם ניסו לא להתייחס עוד לחפצים בנבדל, אלא להגיע להבנה מוכללת של התרבות, או של היבטים מסוימים בה. אחד האמצעים לכך הוא ההשוואה בין תרבויות עתיקות לבין תרבויות בני זמננו. הפרהיסטוריונים האיצו את פיתוחה של ארכיאולוגיה חדשה זו והשתמשו לרוב בעקרונותיה (לדוגמא עופר בר יוסף). אולם, רוב חוקריה של הארכיאולוגיה הישראלית עדיין שומר על צביונה המקראי.

רעיונותיה של "הארכיאולוגיה החדשה" תפשו תאוצה בארץ ישראל בשנות התשיעים (בין חסידיה נמנה את ז' הרצוג, י' פינקלשטיין, ת' לוי וי' גרפינקל). לצדה החלה להתפתח ארכיאולוגיה המכונה "ארכיאולוגיה בתר-תהליכית" (Post-processual) או "קונטקסטואלית", שכיום מהווה תפישה מובילה בתחום הארכיאולוגיה. בניגוד ל"ארכיאולוגים החדשים", אשר ביקשו להפוך את הארכיאולוגיה למדע אובייקטיבי ומדעי, מבליטים הארכיאולוגים הבתר-תהליכים את יחסיותה של הפרשנות הארכיאולוגית ומקנים לשרידי התרבות החומרית משמעות תרבותית. אין אפוא עבר יחיד ואובייקטיבי, אלא פרשנות ממצא פלורליסטית: העבר מדבר בקולות רבים. בין הקולות הללו נמנה גם החוקר המודרני, שלעתים קרובות מספר על העבר בקולו שלו, כלומר, מן הקונטקסט העכשווי של החברה בה הוא מצוי. אין אפוא עבר אחד ויחיד אלא נקודות השקפה שונות על העבר. לתפיסה זו שייכים ש' בונומוביץ, א' פאוסט, פיליפ, ד' אילן ור' גרינברג (סליחה לעמיתים שלא הוזכרו!).

בארכיאולגיה של הלבנט קיימת התרחקות מדרך הפרשנות שהיתה צמודה מדי למקרא ולתכנו. אך לא ניתן לומר בשום פנים שהארכיאולוגיה המקראית שבקה חיים. המגמות הניכרות כיום ביחס אל המקרא הן יותר ביקורתיות, יותר זהירות ופחות תיאולוגיות, אך יחד עם זאת אין ויתור על תוכנם של ספרי המקרא כמקור עיקרי וחשוב ביותר, שהארכיאולוגיה נעזרת בו וגם תורמת להבנתו.

המכון למקרא ולעתיקות ע"ש נלסון גליק שייך לארכיאולגיה המקראית ללא התנצלות. מטרתנו, בראש ובראשונה, לעשות 'ארכיאולגיה טובה' המבוססת על מידת זהירות, דיוק ויסודיות באיסוף הפרטים ובעיבוד הנתונים.

נלסון גליק נולד בסינסינטי, אוהיו ב- 1900, והיה לאחד ממורי הדרך בארכיאולוגיה של תקופת המקרא והיהדות המתקדמת. הוא קיבל את הכבוד להקריא את הברכה בטקס השבעתו של הנשיא ג'ון פ' קנדי.

בגיל 23, גליק הוסמך להיות רב רפורמי על ידי ההיברו יוניון קולג' וארבע שנים (1926) לאחר מכן קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת יינה, גרמניה, על המושג "חסד" במקרא. עד למלחמת העולם השנייה הוא עבד במחיצתו של מורהו ו' פ' אולברייט בבית הספר האמריקני ללימודי המזרח בירושלים (היום מכונה מכון אולברייט לארכיאולוגיה) על חפירות תל בית מירסים. מאוחר יותר, גליק בעצמו שימש כמנהל בית הספר האמריקני ללימודי המזרח, ובמקביל קיבל תפקיד בפקולטה בהיברו יוניון קולג' בירושלים.

גליק היה חוקר פורה, חופר וסוקר. עיקר עבודתו המוקדמת התרכזה בסקר עבר הירדן, שבה סקר וזיהה 1000 אתרים עתיקים, ובנגב איתר 500 אתרים ארכיאולוגיים נוספים. חפירתו במקדש בח'ירבת א-תנור בעבר הירדן קידם רבות את הידע על הדת והפולחן הנבטי. ספריו, שחלקם תורגמו לעברית יש למנות: הירדן (הוצאת מוסד ביאליק, תש"ו); עבר הירדן המזרחי (הוצאת מוסד ביאליק, תש"ו); אפיקים בנגב (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ך); מעבר לירדן: סקר ארכיאולוגי בגלעד ובעמק הירדן (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ך); וספרו האחרון, אלים ודולפינים (Deities and Dolphins) (1966) ביססו את מעמדו כחוקר מן המעלה ראשונה של איזורי הנגב ועבר הירדן.

במשך מלחמת העולם השנייה שירת במשרד לעיניינים אסטרטגיים ובחן דרכי מילוט בנגב לצבא בעלות הברית במידה והצבא הגרמני בפיקודו של הגנרל רומיל יגיעו לארץ ישראל. למזלנו, התקדמותו של רומיל נבלמה על ידי צבא בעלות הברית במצרים.

לאחר המלחמה, גליק התמנה לנשיא ההיברו יוניון קולג' ולאחר מכן נשיא האיחוד של ההיברו יוניון קולג'-מכון למדעי היהדות, תפקיד ששימש בו עד למותו ב- 1971. הוא ייסד את בהיברו יוניון קולג' בירושלים את בית הספר למקרא ולארכיאולוגיה ב- 1963. נלסון גליק הועיד לבית הספר החדש תפקיד של מוסד מחקר לאנשי מדע מאמריקה וממקומות אחרים, שייערכו בו סמינריונים ותצוגות במגמה לקדם את חקר המקרא ואת המחקר הארכיאולוגי בישראל. ב- 1972, המכון נושא את שמו ומכונה "המכון למקרא ולעתיקות ע"ש נלסון גליק".

בכל מפעליו המבורכים של נלסון גליק הדריכה אותו אהבתו לתנ"ך ולארץ התנ"ך. גליק נהג להכריז כי ידו האחת אוחזת בקרדום החפירה וידו האחרת בספר התנ"ך. הוא היה נלהב מן הקשר בין השניים וכתב: "ימים רבים עסקתי בארכיאולוגיה מקראית, ועד היום לא הוצאתי ממעבה האדמה שום חפץ, לא חשפתי עיר קדומה ולא נזדמן לי לראות דבר ארכאולוגי כל שהוא, שיהיה בו סתירה כביכול לדברי המקרא. הגם שאין זו מטרתה של הארכאולוגיה המקראית להוכיח את אמיתות המקרא, אולם נכון הוא שעד כה הדגיש תמיד המחקר הארכיאולוגי בארצות המקרא את אמיתותו של הזיכרון ההיסטורי העצום הכלול בדפי המקרא". אמנם היום, שיטות המחקר שונות מאלה שהיו בימיו של גליק, אולם התלהבותו ולמדנותו הקפדנית יישארו עמנו לעד.

פירסומים של נלסון גליק:

The Other Side of the Jordan (ASOR), 1945.
Exploration in Eastern Palestine IV:1-2, 1952.
The River Jordan: Being an illustrated Account of Earth’s Most Storied River, London, 1954.
Rivers in the Desert: An Adventure in Archaeology, London, 1959.
Deities and Dolphins: The Story of the Nabataeans, New York, 1965.
Hesed in the Bible, Ohio, 1967.

אברהם בירן (ברגמן) נולד בשנת 1909 בפתח תקוה, והוא נצר למייסדי ראש פינה. הוא התחנך בבית הספר הריאלי העברי בחיפה, ששב ללמד בו בשנים 1928-1930. מ- 1930 הוא עבר ללמוד באוניברסיטת פנסילווניה בפילדלפיה וקיבל תואר מוסמך. ב- 1931 החל ללמוד אצל פרופסור ויליאם פ' אולברייט באוניברסיטת ג'ונס הופקינס בבולטימור וקיבל תואר דוקטור בהצטיינות. כששב לירושלים ב- 1935 שימש עמית בבית הספר האמריקני לחקר המזרח בירושלים (כיום מכונה מכון אולברייט) עד 1937. באותן שנים השתתף בכמה חפירות ארכיאולוגיות, ובהן תל ג'רישה ליד תל אביב וראס אל חרובה ליד ירושלים; באירביד ותל חליפה בעבר הירדן; בטפה גאוורה וחפג'ה בעיראק.

בשנת 1937 עשה פרופ' בירן הפוגה מעבודותו הארכיאולוגית, כאשר נתמנה לקצין המחוז בעמק יזרעאל מטעם ממשלת המנדט ליישובי עמק יזרעאל, שבתפקיד זה שימש עד ל- 1945. על התפנית הזאת בחייו הוא מספר: "ב-1937, כתגובה למאורעות, דרשו היישובים היהודיים מממשלת המנדט למנות קציני מחוז יהודיים במרכזי היישוב, כדי שלא להזדקק למרכזים המאוכלסים בערבים. הסוכנות היהודית הציעה לי את התפקיד. הגבתי בפליאה: מה לארכיאולוג ולשלטון המנדטורי? ואז השיבו לי: זה העמק! ולא יכולתי לסרב". ב- 1938 ערך סקר ארכיאולוגי בבקעת בית אברהם בירן עם רות עמירן (ברנדשטטר) בסקר בעמק יזרעאל, 1939 לערךשאן בשיתוף עם רות ברנדשטטר-עמירן (פורסם ב- 1941). בשנת 1946 נתמנה לקצין מחוז ירושלים והנפה ועם כינונה של ממשלת ישראל שימש כעוזר מזכיר הממשלה וסגן המושל הצבאי של ירושלים.

ב- 1955 עבר למשרד החוץ ומונה לקונסול כללי של מדינת ישראל בלוס אנג'לס עד ל- 1958. בתקופת עבודתו במשרד החוץ רכש לו ידידים רבים עם מספר משפחות יהודיות מובילות במערב ארצות הברית, שאלה הפכו להיות בין תומכיו הנלהבים. כששב לישראל ב- 1958 נתמנה כמנהל מחלקת שביתות הנשק במשרד החוץ.

אברהם בירן, הקמת מוזיאון ישראל, 1961בין השנים 1974-1961, אברהם בירן חזר לעבודתו המקצועית ונתמנה למנהל אגף העתיקות והמוזיאונים (לימים רשות העתיקות) במשרד החינוך והתרבות. בעת תפקידו ניהל או היה שותף בניהול מספר חפירות ביניהן: עין גב, תל עמל, תל ציפור, להב, תל רוקייש ויסוד המעלה. ב- 1966 החל בחפירותיו בתל דן שהפך להיות שיא של עבודת חייו.

אברהם בירן פרש כמנהל אגף העתיקות והמוזיאונים ב- 1974 והוזמן לכהן כפרופסור במכון לעתיקות ולמקרא ע"ש נלסון גליק של ההיברו יוניון קולג'- מכון למדעי היהדות. בתפקיד זה כיהן עד לשנת 2002. במסגרת תפקידו המשיך את חפירותיו בתל דן, שהפך להיות גולת הכותרת של פעולתו בתחום הארכיאולוגיה ולאחד החפירות הארוכות בישראל – 33 שנים. בנוסף, הוא חפר בערוער ותל עירא בבקעת באר שבע, חפירות מצומצמות בראס אל-חרובה, דיר א-סיד ויסוד המעלה וביצע סקר בבקעת עובדה.

פרופ' בירן שימש שנים רבות כיושב ראש של החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה ושל ועד השמות הממשלתית. הוא כיהן גם כנשיא הוועדה הבינלאומית הישראלית למוזיאונים ואתרים של אונסקו וחבר בחברה הממשלתית למטבעות ומדליות.

ב- 1984 קיבל את פרס שימל ממוזיאון ישראל על תרומתו המיוחדת לארכיאולוגיה של ארץ ישראל. ב- 1996 את פרס יקיר ירושלים וב- 2002 קיבל את פרס ישראל.

פרופ' בירן פרסם מאמרים וספרים רבים, ביניהם דן- 25 שנות חפירה, מחבר שותף ועורך של דן:

Dan I: A Chronicle of the Excavations, the Pottery Neolithic, the Early Bronze Age, and the Middle Bronze Age Tombs (with D. Ilan, and R. Greenberg),

Dan II: A Chronicle of the Excavations and the Late Bronze Age "Mycenaean Tomb", (with R. Ben-Dov)

ועורך של הספר "מקדשים ובמות בתקופת המקרא"
(Temples and High Places in Biblical Times)

For further information on the life and times of Avraham Biran see the Biblical Archaeology Society’s publication Celebrating Avraham (Washington D.C. 1999). For an account similar to the above and some personal recollections see the memorial article that appeared in the Bulletin of the American Schools of Oriental Research No. 353 (2008).

–David Ilan